ברצוני להביע את דעתי, על המציאות היום יומית בבתי הספר.
אני מבין את סיבת האכזבה של הילדים וחוסר הרצון המוטיבציה לשתף פעולה בשיעורי חינוך גופני בבתי ספר. הסיבה היא שלמורה לחינוך גופני ישנם מאט מאד זכויות הניתנות לו כמורה בביה"ס, יחד עם זאת אני חושב שהבעיה העיקרית נובעת מחוסר כלים והמקצועיות של המורה. חשוב לציין שמקצוע מורה לחינוך גופני הינו גדול ורחב מכלל המקצועות ולא פחות חשוב מהן.
מורה לחינוך גופני בבי"ס לא יכול להיות טוב בו זמנית בהתעמלות, באתלטיקה, במשחקי כדור, בחינוך לתנועה וכו'. והסיבה היא שזה דורש בו זמנית ידע מיומנות מעמיקה, תכנון מושלם של השיעור, יכולת ההדגמה, ציוד ואביזרים, חשיפה ורצון ללמד את אותו המקצוע ו"אני המאמין" של אותו המורה.
הנני מסכים עם העובדה שחינוך גופני הוא אחד הדברים החשובים ביותר בחיינו.
וכך גם אני מאמין בראש ובראשונה שהתלמידים צריכים לרצות להשתתף בשיעורי חינוך גופני ומתפקידינו לתת להם את הכלים הנחוצים להמשך הדרך לאחר סיום ביה"ס.
ילדים מבחנים במקצועיות המורה כבר בשיעורים הראשונים ומתנהגים בהתאם.
לפי כך הפיתרון המושלם בעייני הוא שכל מורה יעסוק בתחום אישי בו הוא מתמחה,
כמו שזה מתקיים בשיעורים מעשיים בוינגייט.
על מנת לפתור את הבעיה הקיימת כל מורה ילמד את המקצוע שהוא מתמחה בו במקום המתאים לו מבחינת הציוד והאביזרים ולא בהכרח בשטח ביה"ס. למרות זאת מקום שבו המורה יעביר את השיעור לא יפגע במעמדו כמורה במשרד החינוך.
בנוסף לכך תלמידי ביה"ס בהתאם לשכבות גיל צריכים לקבל את מירב מקצועות הספורט הנלמדים כעת בביה"ס ואפילו יותר מזה.
במשרד החינוך אמורה להיות תוכנית לימודים המחייבת את התלמידים במינימום שעות מעשיות בכל תחום בנפרד שיפתח את אישיות והאופי של התלמיד. כגון: משחקי כדור, אתלטיקה קלה, התעמלות, חינוך לתנועה, חדר כושר, אמנויות לחימה (הגנה עצמית) וכו'. במטרה לכלול את כולם במהלך 12 שנות לימוד כל אחת בשכבת גיל המתאימה לאותו מקצוע. כל תלמיד יחויב ללמוד X שעות באותה שנת הלימודים, במסגרת המקום בו מתנהל השיעור. אם זאת מתנ"ס, אצטדיון, מגרש וכו'.
כמו כן אני מאמין בחשיבות להקניית חינוך לערכים.
אינני מאמין שבשנים הקרובות כל האמור לעיל יכנס לתוקף וישפיע על תוכנית לימודים במסגרת חינוך גופני במשרד החינוך. אך כולי תקווה שאולי אי פעם הגדולים מאיתנו יבינו את משמעות החינוך הגופני ויחול שינוי ניכר במסגרת החינוכית.
